• טל. 03-751-7806
  • rom-lemida@rom-lemida.co.il
תפריט

ליקויי למידה בעולם המבוגרים

ישראל וינקלר

מהם ליקויי למידה?

"ליקויי למידה" הם קשיים בלתי צפויים אותם חווה הפרט, ילד/ה או מבוגר/ת, בתחומים ספציפיים כמו קריאה, כתיבה, חשבון, שפה זרה, קשב, זכירה ועוד. הקשיים הם בלתי צפויים ביחס לגילו, השכלתו, רמתו האינטלקטואלית וביצועיו של הפרט בתחומי חיים אחרים. הקשיים הם בלתי צפויים גם מכיוון שרכישה של מיומנויות אלו איננה דורשת כישורים גבוהים או מיוחדים ומרבית האוכלוסייה לא מתקשה ברכישתם במאמץ קל יחסית. הליקויים המוכרים במיוחד הם בתחום הקריאה (דיסלקציה), בתחום הכתיבה והכתיב (דיסגרפיה), בתחום החשבון הבסיסי (דיסקלקוליה) ובתחום הקשב (ADD-Attention Deficit Disorder).

ליקויים אלו מוכרים יותר מאחרים מכיוון שהם משפיעים על תפקוד הילד/ה כבר בבית הספר והם מכונים לעיתים "ליקויי למידה אקדמיים".

ישנם ליקויים המשפיעים על התפקוד בבית-הספר, אך גם על התפקוד בתחומי חיים אחרים. כך למשל ליקוי בקואורדינציה מוטורית עדינה יכול להשפיע על איכות הכתב וליקוי בקואורדינציה מוטורית גסה יכול להשפיע על תפקוד בתחום הספורט, רכיבה על אופניים או נהיגה. ליקוי בתפיסה מרחבית יכול להשפיע על הצלחה בתחום לימודי כמו גיאוגרפיה והנדסת המרחב כמו גם על התמצאות בעיר זרה או ניווט בעזרת מפה.

ליקויים אלו אינם נחשבים לרוב לליקויי למידה במובן הרגיל של המילה אך בפועל הם בהחלט כאלה. לו בבית הספר הייתה נהוגה חובת בחינות בגרות בתחום הספורט, נהיגה, ניווט, מלאכת יד, מוסיקה או אומנות, הרי שליקויים בתחומים אלו היו נחשבים לליקויי למידה אקדמיים אופייניים.
ד"ר ישראל וינקלר הוא מנהל מכון "רום" לפסיכולוגיה יישומית ומנהל "רום-פרט" מכינה קדם-אקדמית ייחודית למבוגרים לקויי למידה.

אפיון מעניין של לימוד ליקויי למידה הוא שהקושי של הפרט מתמקד דווקא במיומנויות בסיסיות אשר נרכשות לרוב באופן אוטומטי ללא השקעת מאמץ מודעת. כך למשל מרבית הילדים רוכשים את יסודות הקריאה, כתיבה וחשבון בעזרת תהליכים של תרגול, ניסוי וטעייה וכן חשיפה חוזרת ונשנית לגירויים כמו אותיות ומילים. הילד הסובל מליקויי למידה לא מצליח ללמוד לקרוא ולכתוב למרות שהוא מתרגל ונחשף לאותם גירויים ולמרות שהוא משקיע בכך מאמץ רב. במקביל, ישנם ילדים "הלומדים" ללא קושי לרכב על אופניים בעוד ילדים אחרים, המשקיעים בכך מאמץ רב, לא מצליחים בכך. בשני המקרים, בפעילות של קריאה וכתיבה וגם בפעילות של רכיבה על אופניים נדרשות מיומנויות בסיסיות, קוגניטיביות או מוטוריות שהילד לקוי הלמידה חסר אותן.

ההסבר לתופעה יוצאת הדופן של "ליקויי למידה" הוא בכך שמדובר בליקוי שבסיסו פיזיולוגי-אנטומי אשר מקורו תורשתי. הגורם התורשתי הוא האחראי לליקוי או פגם כלשהו במערכת העצבים אשר משפיע מצידו על תהליכי הלמידה או הרכישה של מיומנויות כמו קריאה וכתיבה אך גם של מיומנויות ותפקודים בסיסיים אחרים אשר לרוב נרכשים באופן הדרגתי כחלק מתהליכי ההתפתחות הנורמטיביים.

מכיוון שמדובר בתהליכים פיזיולוגיים, שמקורם תורשתי, לא מפתיע לפיכך שילד המתקשה בקריאה הופך למבוגר המתקשה בקריאה. באותו אופן לא נופתע מכך שילד המתקשה בכתיבה וכתיב הופך למבוגר המתקשה באותם תחומים. אמנם המבוגר לקוי הלמידה קורא לעיתים טוב יותר מאשר קרא כשהיה ילד, אך עדיין הוא סובל מקשיים בקריאה יחסית לצפוי ממנו עקב השכלתו או הישגיו בתחומים אחרים הדורשים יכולות אינטלקטואליות גבוהות יותר מאלה הנדרשות לשם קריאה.

ניתן להשוות את ליקויי הלמידה לתופעות מובנות ומוכרות יותר כמו קוצר ראייה או עיוורון צבעים. גם אלה תופעות פיזיולוגיות שמקורן תורשתי ואשר מלוות את הפרט למשך כל חייו. על המבוגר, הסובל מליקויים אלו, ללמוד איך לעקוף אותם או בעזרת משקפיים או בהימנעות מתעסוקה המחייבת זיהוי צבעים. ברור שבמקרה של ליקויי קריאה וכתיבה דרכי העקיפה וההתמודדות קשים יותר וגורמים לסבל רב יותר.
בניגוד לילד לקוי הלמידה, אשר לרוב אין לו ברירה אלא להמשיך ולהשקיע מאמץ ב"לימוד" הקריאה והכתיבה, הרי שהמבוגר לקוי הלמידה משתדל להימנע מהצורך לקרוא ולכתוב על-ידי בחירה מקצועית מתאימה.

מהי השכיחות של ליקויי למידה?

השכיחות המדויקת של "ליקויי למידה" באוכלוסיה אינה ידועה. ישנן הערכות שונות ולמעשה נושא השכיחות מהווה את אחת השאלות השנויות ביותר במחלוקת. המחלוקת היא בין גופים בעלי אינטרסים שונים. מצד אחד מתייצבים אנשי הממסד החינוכי והנהלות של מוסדות אקדמאיים שתפקידם לסייע הן כספית והן טיפולית לאוכלוסיית הסובלים מליקויי למידה. לגופים אלה אינטרס להפחית בהערכת השכיחות של התופעה. מצד שני, ניצבים אנשי המקצוע, הורים לילדים הסובלים מליקויי למידה ומבוגרים הסובלים מליקויי למידה, ואשר להם אינטרס להצביע על השכיחות הגבוהה של התופעה. אנשי המחקר היו צריכים להוות את הגורם האובייקטיבי, שיקבע את השכיחות הנכונה, אך גם בין אנשי המקצוע ישנם חילוקי דעות משמעותיים הן לגבי ההגדרה של ליקויי למידה והן לגבי שיטות האבחון. חילוקי דעות אלה גורמים לכך שמחקרים אפידמיולוגים מצביעים על שכיחויות שונות של התופעה.

כאמור, באופן מסורתי נוקטים אנשי הממסד בגישה שמרנית, אשר גורסת שתופעת לקויות הלמידה הינה שולית ואולי בכלל לא קיימת. גישה זו מניחה שאחוז התלמידים הסובלים מליקויי למידה נע בין 2% ל4%-. אנשי המקצוע העובדים ישירות עם תלמידים בבתי הספר ובמוסדות חינוך על תיכוניים מעריכים שמדובר בתופעה שכיחה הרבה יותר, וחלקם אף מניח שמדובר בשיעור של 20%(!). בכדי לגשר בין ההערכות השונות הוקמה לאחרונה ועדה, שהורכבה מאנשי מקצוע, נציגי משרד החינוך ונציגי ארגונים העוסקים בתחום. ועדה זו הגישה את מסקנותיה ב1997-, ובה הובעה ההערכה שמדובר באוכלוסיה ששיעורה הוא כ10%- (ועדת מרגלית). מכיוון שהועדה הושפעה מאוד מאינטרסים של נציגי משרד החינוך ניתן להניח שמדובר בהערכת מינימום.
האמת היא שקשה מאוד לבצע בדיקה מדויקת של שכיחות תופעה מורכבת כמו ליקויי למידה. מדובר באוכלוסיה הטרוגנית מאוד אשר בחלקה הגדול איננה מודעת כלל לקיומו של הליקוי. ביצוע של מחקר אפידמיולוגי לגבי לקויות למידה כרוך, כאמור, בבעיות מתודולוגיות רבות עקב חוסר הסכמה לגבי ההגדרה של לקויות למידה, לגבי שיטות האבחון ובמיוחד לגבי החישוב הסטטיסטי, שתפקידו לקבוע האם אכן מדובר ב"ליקוי משמעותי" או ב"קושי" שהיננו חלק מהשונות הקיימת בין בני אדם בתחומי למידה שונים. אותו קושי מתודולוגי קיים בכל מחקר אפידמיולוגי שינסה לקבוע את שכיחות הסובלים מליקויים רגשיים או ליקויים פיסיים באוכלוסיה. תמיד תעלה השאלה אלו ליקויים לכלול במחקר ומתי "בעיה" של הפרט אכן מהווה "ליקוי".

בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית במודעות של הציבור לגבי לקויות למידה ובמקביל חלה עלייה בדרישות להשכלה גבוהה בתחומי תעסוקה שונים. שילוב של שני גורמים אלו גרם באופן טבעי לכך שיותר ילדים ומבוגרים "יוצאים מן הארון" ותובעים את זכויותיהם לתנאי לימוד ובחינה המתאימים לליקויים מהם הם סובלים. הורים רבים אשר בעצמם סבלו בילדותם מליקויי למידה, אך לא היו מודעים לכך בזמנו, נוכחים לדעת שילדיהם עוברים את אותה מסכת ייסורים שהם עברו בילדותם למרות שכיום אין לילדים בעיה של חסך תרבותי או קשיים כלכליים. הממסד החינוכי מגלה עדיין גישה שמרנית, נוקשה וחשדנית לגבי אלה המדווחים על ליקויי למידה ובמיוחד בולט יחס לא הוגן זה כלפי מבוגרים, אשר לרוב הינם חסרי מסגרת מאורגנת שתסייע להם בעמידה על זכותם ליחס הוגן במוסדות הלימוד.

מה ההבדל בין "קושי" למידה לבין "ליקוי" למידה?

בכל תחום של למידה, אקדמי, מוטורי או תפיסתי, ניתן לדבר על רצף הדרגתי מאוד של קשיים. אם ניקח למשל את תחום הקריאה, הרי שבקצה הרצף מצוי הילד או המבוגר שאיננו סובל כלל מקושי, ובקצה השני של הרצף מצוי הילד או המבוגר שאינם מסוגלים כלל לקרוא (ישנו מספר מפתיע של מבוגרים, חלקם אפילו בתפקידי ניהול, אשר אינם מסוגלים לקרוא מילים פשוטות ביותר בשפת האם שלהם). בין שני הקצוות מצוי מגוון רחב של קשיים בקריאה, והשאלה היא באיזו נקודה על פני הרצף מדובר בליקוי ממשי.

במונח "ליקוי למידה" הכוונה היא שקיימת הפרעה קוגניטיבית-נוירולוגית קבועה ואובייקטיבית הפוגעת באופן משמעותי ביכולתו של הפרט ללמוד לקרוא. הפרעה זו קיימת ונמשכת, למרות שהפרט מנסה לעשות זאת כמו שאר התלמידים לפחות בתחילת התהליך (בהמשך, בהחלט מובן שהתלמיד מפתח רתיעה מהתחום, ומגלה סף תסכול ומוטיבציה נמוכים). ההחלטה לגבי המידה שבה מדובר בקושי או בליקוי הינה שרירותית למעשה.

כיום נהוגות שיטות סטטיסטיות שונות לחישוב המשמעות של הקושי, כשכל חישוב כזה מושפע מהגישה התיאורטית והאינטרסים של מבצע החישוב. גישה נכונה לבעיה היא לראות בכל קושי, המונע מהפרט לממש את הפוטנציאל שלו, ליקוי למידה.

גישה זו הופכת את ליקויי הלמידה למונחים יחסיים כמו ליקויים רגשיים ורפואיים. בתחום הפסיכולוגי למשל, לא יעלה על הדעת שילד או מבוגר יתלוננו על מצוקה רגשית, והגורם האחראי ימנע מהם טיפול בטענה שמדובר "רק" במצוקה קלה ולא בליקוי רגשי משמעותי. גם בתחום הרפואי אין קביעות מוחלטות לגבי לחץ הדם או המשקל העודף המהווים ליקוי משמעותי, וזאת מכיוון שמדובר במגוון רחב של משתנים המשפיעים על כך. בתחום לקויות הלמידה קיים מצב מוזר, שבו ילדים ומבוגרים מתלוננים על ליקויי קריאה וכתיבה והמערכת החינוכית מתייחסת אליהם בחשדנות ושרירות לב ומבקשת מהם להוכיח שאכן קיים ליקוי כזה.

בהנחה שבכדי לקרוא, לכתוב, לבצע חישובים, לרכב על אופניים או לנהוג נדרשת רמת אינטליגנציה, שהינה פחותה מהממוצע באופן משמעותי, הרי שמרבית הילדים והמבוגרים המתקשים בפעולות אלה, סובלים למעשה מליקויי למידה. ליקויים בקריאה וכתיבה עקב בעיות רגשיות, חסך השכלתי או חסך חושי הינם נדירים, ובמרבית המקרים אבחון נכון מגלה שהבעיה הרגשית והחסך ההשכלתי הם התוצאה של ליקוי הלמידה ולא הסיבה לו.

ליקויי למידה אצל מבוגרים

במשך שנים שלט המיתוס כי ליקויי הלמידה של ילדים נעלמים איכשהו עם הזמן. הסיבה לכך הייתה שילדים לקויי למידה פרשו ברובם ממסגרות בית הספר בגיל מוקדם יחסית ובכך הפסיקו להעיק על מערכות החינוך. חלק מילדים אלה השתלב בעולם העבודה ובתעסוקות אשר אפשרו להם לעקוף את ליקויי הלמידה. בעולם העבודה הם השתלבו בתחומי תעסוקה אשר לא הצריכו הרבה קריאה, כתיבה וחשבון, אם בכלל.

המבוגר העובד כפועל ייצור, נהג, סוחר, מנהל עבודה, חקלאי, אמן, ספורטאי, מכונאי, בעל חנות, גרפיקאי או טכנאי יכול להצליח בעבודתו ולעקוף את ליקויי הלמידה האקדמיים שלו, מבלי שהסביבה תחוש בכך. הוא ימצא דרכים רבות, חלקן יצירתיות מאוד, בכדי להימנע מחשיפת קשיי הקריאה והכתיבה גם ממשפחתו. המבוגר לקוי הלמידה נמנע מלעזור לבנו בהכנת שיעורי הבית, נמנע מכתיבת מכתבים ונמצא במבוכה רבה כאשר ב"ליל הסדר" הוא מחפש מוצא בכדי להימנע מלקרוא בקול רם את ה"הגדה".

ליקויי הלמידה לא נעלמים עם הגיל. אמנם יכול לחול שיפור מסוים, ואפילו משמעותי, במיומנויות הקריאה והכתיבה, אך בפועל מדובר עדיין בליקויים קוגניטיביים קבועים ממקור תורשתי, אשר מלווים את האדם למשך כל חייו. פעמים רבות המבוגר, הסובל מליקויי למידה, איננו מודע לכך. הוא מאמין כי קשיי הקריאה, הכתיבה והכתיב, נובעים מכך שבילדותו היה "עצלן" או מכיוון שלא ניתנה לו ההזדמנות לרכישת השכלה מספקת. האמת היא ש"עצלנות" או "חוסר מוטיבציה" הינם התוצאה של הליקוי ולא הסיבה להם.

ילדים ונערים רבים, בשכיחות של יותר מ15%-(!) מהאוכלוסייה, מנסים במשך שנים רבות של שהותם בבית הספר להשתלט על המיומנויות הבסיסיות של קריאה, כתיבה וחשבון ולא מצליחים בכך. הסביבה מייחסת להם אפיונים של עצלנות או טיפשות, מתוך חוסר הבנה של הקשיים. בהפכם למבוגרים, מקוים אותם לקויי למידה כי במסגרת עבודתם יצליחו לעקוף או להימנע מהתמודדות עם הקשיים שלהם. במידה מסוימת הם מצליחים בכך, אך הדאגה שמא ייחשפו קשייהם מלווה אותם למשך כל החיים. הם נאלצים, כאמור, להסתיר את הקשיים מהאנשים הקרובים להם ביותר כמו בני משפחתם. במסגרת העבודה הם מתקשים להתקדם כי הם חוששים להשתלב בהכשרה מקצועית מתקדמת. פעולות יומיומיות רבות כמו כתיבת צ'קים, קריאת חוזים, צפייה בסרט עם כתוביות, מילוי דו"חות ושאלונים וקריאת ספרים ומאמרים, הופכות למשימות קשות ומביכות.

חשוב לזכור שבעבר היו למבוגרים הסובלים מליקויי למידה פתרונות תעסוקתיים רבים יחסית שלא חייבו השכלה גבוהה. עם השנים פחתו מאוד האופציות התעסוקתיות אשר אינן מחייבות השכלה גבוהה. יותר ויותר מבוגרים נאלצים להתעמת עם הקשיים, כלומר עם ליקויי הלמידה שלהם. זאת גם אחת הסיבות לכך שיש תחושה בציבור של "אינפלציה" בשכיחות של ליקויי הלמידה. יותר ויותר אנשים מודעים לבעיה וליותר אנשים אין ברירה אלא לבדוק את אפשרות קיומם של ליקויי למידה בתפקודם הקוגנטיבי.

תחום ליקויי הלמידה אצל מבוגרים הינו חדש מאוד. עיקר המחקר מתמקד באוכלוסיית הילדים והמחקר הנוגע במבוגרים הינו זניח. מעט מאוד אנשי מקצוע בתחום ליקויי הלמידה יודעים לאבחן אותם אצל מבוגרים. האמת היא שתחום המחקר והידע אודות ליקויי למידה אצל ילדים גם הוא חדש יחסית. בישראל קיימת מבוכה ובלבול רבים בכל הנוגע לאבחון והגדרת הזכויות של ילדים עם ליקויי למידה. ביחס למבוגרים קיימת ממש בורות. משרד החינוך מתמקד באופן טבעי באוכלוסיות הילדים, ולמעשה אין מי שידאג לאוכלוסיית המבוגרים. אותם מבוגרים המקבלים הזדמנות נוספת להשלמת השכלתם נאלצים לייצג את עצמם מול רשויות המגלות כלפיהם נוקשות, חשדנות וחוסר הוגנות הגובלים ברשעות.

בארה"ב (Gregg & Hoy & Gay, 1996), וסביר להניח שגם בארץ, אוכלוסיית הסובלים מליקויי למידה היא הגדולה ביותר מבין הקבוצות הסובלות מליקויים או מנכות כלשהי. כל שנה מצטרפים מבוגרים נוספים לקבוצה זו הנאלצת להתמודד עם בעיות של הכשרה מקצועית, השלמת השכלה ותעסוקה ללא התמיכה של מסגרת חינוכית, ללא מודעות מספקת של הציבור והממסד, ללא זכויות מעוגנות בחוק וללא תמיכה כספית. שירותי תמיכה וארגונים הקיימים לקבוצות אוכלוסיה הסובלות מנכויות פיסיות שונות, לא קיימים לגבי אוכלוסיית המבוגרים הסובלים מליקויי למידה. המבוגר לקוי הלמידה נאלץ להתמודד לבדו ולרוב לעסוק בהכחשה או הסתרה של קשייו.

בארה"ב ובאירופה קיים כבר שנים רבות תהליך הדרגתי של הכרה בזכאות של מבוגרים לקויי למידה לשירותים ותמיכה מיוחדים עם סיום בית-הספר התיכון, בדומה לשירותים הניתנים לבעלי נכויות פיזיות או נפשיות (Bassett & Smith, 1996).

בישראל מגויסים בני ה18-, הסובלים מליקויי למידה, לשירות צבאי של 3 שנים, כשרק לאחרונה הוכר ליקוי הלמידה כ"סעיף" ב"פרופיל" הרפואי-צבאי. הרבה חיילים, הסובלים מליקויי למידה, מצליחים טוב יחסית במסגרת הצבא מכיוון שהם נדרשים לפעולות ומטלות השונות באפיונן מאלו שבבית הספר. חלק מהם משתלב היטב גם ביחידות קרביות ותקופת הצבא הופכת לעיתים לתקופה המאושרת בחייהם.

עם זאת, ככל שיימשך התחכום הנדרש לשם תפקוד בצבא, יהיה קשה יותר ויותר למבוגרים לקויי למידה להשתלב גם במסגרת זו. אבל הבעיה העיקרית עולה באופן חריף עם השחרור מהצבא. באופן פתאומי נדרש החייל המשוחרר לקוי הלמידה לעמוד מול הצורך להשתלב בלימודים, הכשרה מקצועית או עבודה. לעיתים קרובות המבוגר לקוי הלמידה אינו מודע כלל לליקויי הלמידה מהם הוא סובל. המערכת החינוכית והתעסוקתית של עולם המבוגרים איננה ערוכה לאבחן את קשייו של המבוגר, לסייע לו בעבודה ובלימודים או להגן על זכויותיו.

המצב הנוכחי בארץ בתחום המודעות, המחקר, החקיקה ושירותי עזרה ושיקום למבוגרים הסובלים מליקויי למידה, הינו קשה ביותר. רק אותם מקרים קשים, בהם קיימים ליקויים נוירולוגיים בולטים, זוכים לתשומת הלב הראויה. אבל, כשמדובר בבעיה ששכיחותה כ15%-, ברור הוא שמרבית המבוגרים הסובלים מליקויי הלמידה לא זוכים לכל תמיכה.

המצב גם חמור במיוחד כי ישנם מעט מאוד אנשי מקצוע אשר עברו הכשרה או שהינם בעלי ניסיון להתמודד עם מבוגרים הסובלים מליקויי למידה. לאחראים על ההכשרות המקצועיות במשרד העבודה ועל תכניות הלימודים במכללות, אוניברסיטאות ובקורסים מקצועיים אין לרוב את המודעות, הידע או הרגישות הנדרשת בעבודה עם מבוגרים לקויי למידה. מבוגרים אלה סובלים לרוב גם מקשיים רגשיים וחברתיים הנובעים הן ישירות מליקויי הלמידה והן כתגובת תסכול מתמשכת לליקויים הללו.

המדיניות החוקתית ביחס למבוגרים עם ליקויי למידה כלל לא קיימת. משרד החינוך מתקשה עדיין להתמודד עם הנושא של ליקויי למידה אצל ילדים וייקח עוד זמן רב עד שיתפנה להתמודדות נכונה עם המבוגרים.

מבט לעתיד

בעבר, המבוגר הסובל מליקויי למידה, הצליח לעיתים בעזרת אסטרטגיות פיצוי או עקיפה להשתלב בעולם העבודה. המשימה הזאת נעשית עם השנים קשה יותר ויותר ככל שהדרישות להשכלה גבוהה והכשרה מקצועית מתקדמת הופכות רבות וגבוהות יותר. בהתאם, שיעורי האבטלה בקרב המבוגרים לקויי הלמידה גבוהים יותר מאשר בקרב מבוגרים ללא ליקויי למידה (Brinckerhoff, 1996).

ללא הגברת המודעות, שיפור שיטות האבחון, שיפור החקיקה ומתן טיפול וסיוע מתאימים יעלו שיעורי אבטלה אלו עוד יותר. ההתמודדות עם עולם התעסוקה התובעני תוביל לתסכולים ואכזבות, אשר מוכרים למבוגר לקוי הלמידה עוד מימיו בבית-הספר ותנציח את הקשיים הרגשיים והבעיות החברתיות שהיו מנת חלקו כבר בילדות.

הגישה הנוכחית של משרד החינוך ביחס לזכויותיו של המבוגר לקוי הלמידה הינה נוקשה, חשדנית ומצביעה גם על חוסר הבנה של מהות הליקוי. היחס הינו מתנשא ומנוכר, והנושא טיפול בלקויי למידה בהתאם לוקה בחסר. כאשר כבר מתקבלת האבחנה של ליקוי למידה אצל מבוגר, מתייחסות הרשויות כאילו מדובר בילד עם ליקוי אשר פשוט התבגר בכמה שנים. המלצות מגוחכות, כמו הפנייה ל"הוראה מתקנת", עדיין ניתנות למבוגרים אשר במשך שנים רבות ניסו בכל כוחם לקרוא ולכתוב כראוי, מבלי להבין שליקוי הוא ליקוי.

המבוגר לקוי הלמידה, אשר מנסה, אולי בפעם האחרונה בחייו, לגשת לבחינות הבגרות, נזקק לשם כך לגיוס של כוחות נפשיים רבים בכדי לשנות דפוסי חיים שהותוו על ידי ליקויי הלמידה מהם הוא סובל. במשך שנים הוא ניסה להתמודד עם ליקויי הקריאה והכתיבה, וכיום הוא זקוק למעשה לגורם שיסביר לו שמדובר בליקוי "בלתי ניתן לתיקון", אשר איננו קשור ליכולתו האינטלקטואלית, ואשר למרות קיומו, ניתן לעקוף אותו ולהתקדם כמבוגר מבחינה השכלתית ותעסוקתית. המבוגר לקוי הלמידה יכול, בעזרת הכוונה ועידוד, לבצע מהפך בחייו, כשאחרת הוא עלול לשקוע בדפוס כרוני של חוסר הסתגלות לחיים עצמאיים, הן ברמה התעסוקתית והן ברמה החברתית.

ביבליוגרפיה

1.        דו"ח הועדה לבחינת מיצוי יכולתם של תלמידים עם ליקויי למידה (ועדת מרגלית), יוני 1997.

2.        Gregg, N. & Hoy, C. & Gay, A.F. (Ed.). Adults with learning disabilities. The Guilford Press, 1996.

3.        Basset, S.D. & Smith, E.C.T. Transition in Era of Reform. J. of Learning Disabilities, Vol 29(2), p. 161-166, 1996.

4.            Brinckerhoff, L.C. Making the Transition to Higher Education: Opportunities for Student Empowerment. J. of Learning Disabilities Vol 29(2), p. 118-136, 1996.

הרשמה לקבלת מאמרים ועדכונים